<h1>שיטה לא נודע למי — קידושין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
(קידושין מ"ג ע"א) [הוא] ולא מוטעה. שהטעוהו אחרים ונתנו לו בהמת קדשים לשחטה בחזקת שהיא של חולין, והיינו דלא קאמר טועה וקאמר מוטעה, דמשמע ע"י אחרים, ואנוס ושוגג ומוטעה כולהו ממעט להו מחד (ד)הוא [ד]משמע שהוא בדעתו ואינו טועה בכוונתו, ופטריה רחמנא דומיא דשבת שלא חייבה תורה אלא מלאכת מחשבת. והא דחשיב במתניתין במסכת כריתות (ב' ע"א) השוחט בחוץ והמעלה בחוץ גבי שלשים וששה כריתות, שמביאין על שגגתן חטאת, התם כגון שהוא שוגג באיסור עצמו שאינו יודע שאסרה תורה לשחוט בחוץ. ותלתא ההוא כתיבי בפרשה, חדא לגופיה, כדאשכחן אורחיה דקרא בדוכתי טובא למכתב האיש ההוא, ואינך תרי דרשינן להו הכא.
<h2>דף ד:</h2>
(קידושין ע"ז ע"א) [ת"ר אלמנה אלמנה וכו']. וא"ת לאו שבכללות הוא ולא לקי אלא חדא, ואין לומר משום דהוה אמינא אין אסור חל על אסור, דתינח למאן דלית ליה בעלמא איסור מוסיף, אלא למאן דאית ליה בעלמא איסור מוסיף מאי איכא למימר, וכי תימא מאן דאית ליה איסור מוסיף מהכא נפקא ליה, ליתא דאי מהכא הא איכא למימר איסור כהונה שאני, ועוד כיון דאשמועינן איסור מוסיף גבי כהן גדול במאי דפלגינהו לחללה זונה וגרושה, אמאי איצטריך למהדר ולאשמועינן ליה גבי כהן הדיוט, אטו בכל דוכתא דאית ליה איסור מוסיף צריכינן למחזי מילתא מקרא, אלא ודאי להכי אצטריכינן למכתב גרושה חלוקה בכהן גדול, כי היכי דלא להוי לאו שבכללות, ואי קשיא לך והיכי הוה אמינא דלהוי לאו שבכללות, מאחר שפרט לך הכתוב כל האסורין בפני עצמן, גרושה וחללה זונה, וכדמשמע בפ' בתרא דמכות (י"ז ע"א) דגרסינן התם ותרומת ידך אלו הבכורים, א"ר שמעון וכי מה בא זה ללמדנו אם לאכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר כו', ובסיפא דשמעתא נמי מקשה וכי מזהירין מן הדין, ומשני כוליה קרא יתירא הוא דמכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מהדר ומפרש בהו למה לי אלא ליחודי לאו אכל חד וחד, אלמא דאי כתיב לא תוכל לאכלם הוה סגי בהכי ולא הוי לאו שבכללות, כיון דכתיבי בקרא דלעיל מיניה בפרט, ואיסורן חלוקים, ולא נפקי חד מחבריה ואי אפשר לכלול איסורן בכלל בלא פרט, וכפרש"י התם (י"ח ע"א), הכא נמי הא כתיב אלמנה וגרושה וגו' בפרט ולא נפקי חד מחבריה, ואי אפשר לכללן בלשון אחד דאי הוה כתיב לא יקח כי אם בתולה, אין במשמע אסור אלמנה וגרושה מן האירוסין, ולא חללה שנולדה מפסולי כהונה, ולא זונה שלא כדרכה שהיא עדין בתולה, ועוד דגבי כהן הדיוט אי אפשר למכתב דהא בעולה שלא בזנות שריא ליה, וכיון שכן היכי הוי לאו שבכללות אפילו אי לא פלגינהו קרא בהדיא, ומאי שנא מההיא דמסכת מכות, ומאי שנא מזג וחרצן דלקי תרתי, וכן בנא ובמבושל לקי תרתי (פסחים מ"א ע"ב) אע"ג דבחד לאו כתיבי כיון דכתיב בפרט לא הוי לאו שבכללות, י"ל שאני הכא משום דכולהו אסורין בגוף אחד, דבאשה אחת עסקינן שהיא אלמנה וגרושה וחללה זונה, דהוה אמינא הואיל וכלהו אחד לאו כתיבי, אע"ג דכתיב בפרט לאו שבכללות הוי, ולא לקי אלא חדא כיון שאיסוריהן באשה אחת, וכדאמרינן בסוף פרק גיד הנשה (ק"ב ע"ב) האוכל בשר מן החי מן הטריפה אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דבשר מן החי וטרפה בפרטא כתיבי בקרא, דמדכתיב ובשר בשדה דרשינן בשר מן החי, כיון דבחד לאו כתיבי מהני להיכא דאיתנהו בחתיכה אחת דלא לקי אלא חדא, ממורי נר"ו.
ורש"י כתב כאן, דהאי תנא סבירא ליה דכי האי גוונא הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו אלא אחת, ועוד כתב דמחלוקת היא בעלמא איכא מאן דאמר דלא הוי לאו שבכללות כל כי האי גוונא, ואיכא למאן דאמר דלא הוי לאו שבכללות אלא כגון מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל וכגון לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, אבל היכא דמפרש בתורה בהדיא אלמנה וגרושה וחללה זונה אכל חדא וחדא קאי בלאו, ע"כ, (א"ה זה לשון רש"י אינו בנמצא בגר' ספרים שלנו בהך סוגיא) נראה דמאי דכתב דמחלוקת היא אי כל כי האי גוונא הוי לאו שבכללות, משום דמהכא ומההיא דגיד הנשה משמע [דהיכי] דכתיב אסורי בפרט לא לקי אלא חדא, ומההיא דמכות ומההיא דפרק כל שעה גבי זג וחרצן ונא ומבושל משמע דלקי תרתי.
וצ"ע הא דגרסינן בפ"ק דכריתות (ד' ע"ב) א"ר אילא האוכל מעשר (גבי זג וחרצן) דגן ותירוש ויצהר לוקה שלש, ומקשינן והא אין לוקין על לאו שבכללות, ומסיק אם כן נכתוב קרא לא תוכל לאכלם, מאי לא תוכל לאכול ליחודי אכילה אכל חד וחד, פירוש מדאיצטריך למהדר ולמכתב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, דהדר ופרשינהו ליחודי אכילה אכל חד וחד קאתי, אבל אי הוה כתיב לא תוכל לאכלם, הוה ליה מעשר דגן תירוש ויצהר לאו שבכללות, ולא לקי אלא חדא, ואע"ג דכתיבי בפרט לעיל מיניה דכתיב ואכלת וגו' מעשר וגו' מעשר דגנך וגו', אפילו הכי שלשתן בכלל מעשר ואינן איסורין חלוקין, ואינם נכללין בשם אחד, וכדתניא התם (ד' ע"א) בההיא שמעתא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ואמרינן עלה נימא בהא קא מפלגי דר' ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות, לעולם קסבר ר' ישמעאל אין לוקין ושאני הכא דמייתרי קראי וכו' לעולם קסבר אין לוקין כיון דשלשתן נכללין באסור אחד ובשם אחד, דכולן איסור חלב, ואע"ג דכתיבי בפרט לאו שבכללות הוי כיון דבחד לאו כתיבי.
אלא אי קשיא הא קשיא לן דגרסינן התם (ה' ע"א) א"ר יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה ג', ומקשינן והא אין לוקין על לאו שבכללות, שאני התם דמייתר קרא דנכתוב קרא לחם (וקלי) וכרמל ואתי קלי מבניהו, והא התם דלחם וקלי וכרמל פרט בהו קרא ולא אתי חד מחבריה, ואפילו הכי הוה קשיא ליה לתלמודא והא אין לוקין על לאו שבכללות, ונראה לתרץ דהתם לחם וקלי וכרמל שלשתן יש לכללן בלשון חד, ויש לאיסורן שם אחד לווי שאסור שלשתן נקרא אסור חדש, והילכך כיון דשלשתן בלאו אחד ואסורן נכלל בשם אחד לא לקי עלה אלא חדא, אף על פי שכתבם הכתוב בפרט ולא אתי חד מחבריה, מה שאין כן בנא ומבושל שאי אפשר לכלול איסורן בשם אחד, וכן בזג וחרצן שאיסורן נקרא בשתי שמות, וכי תימא התם נמי אפשר לכללן בלשון אחד, דתרויהו איסור דנעשה מגפן היין, ליתא, דלא מסקי אינשי לזג וחרצן מה שנעשה מגפן היין, אלא זג וחרצן קרי להו, אבל לחם וקלי וכרמל מסקי להו אינשי שם חדש, ועוד דבהזכרת איסורן נמי לא קראו אינשי איסורי לחם וקלי וכרמל, מפני שאין לחם וקלי וכרמל שם האיסור דהא כולה שתא שרו אלא חדש הוו שם איסורן, אבל זג וחרצן לנזיר הוי שם האיסור, כי היכי דהוי שם האיסור נעשה מגפן היין, ועוד דבזג וחרצן איכא טעמא דלא הוי לאו שבכללות, מדאיצטריך למכתב זג וחרצן, דלא הוי צריך למכתב אלא כל אשר יעשה מגפן היין, וכדאמרינן גבי חלב שור וכשב ועז לעולם קסבר אין לוקין ושאני הכא דמייתרי קראי דא"כ נכתוב רחמנא כל חלב, וה"נ הוה מצי לשנויי לכתוב רחמנא לא תאכלו חדש, טעמא דמלתא דגבי חלב לא משני הכי, אלא משום דכתיב כל חלב, דתו לא איצטריך למכתב שור וכשב, וכן גבי מעשר דכיון דכתיב מעשר לא איצטריך ליה למכתב דגנך תירושך ויצהרך אלא ליחודי אכילה אכל חד וחד, והכא נמי אי הוה כתיב לא תאכלו חדש לחם וקלי וכרמל, הוה משני דמדאיצטריך למכתב לחם וקלי וכרמל שמע מינה ליחודי לאוין אכולהו אתא, שאף השתא דלא כתיב חדש לא אמרינן דלכתוב רחמנא כל חדש ולא בעי לחם וקלי וכרמל, להכי איצטריך ליה לשנויי שנוייא אחריתי שאני התם כו' דלכתוב רחמנא לחם וכרמל ואתי קלי מבניהו כדאיתא התם (ד"ת).
ולאו שבכללות הוא, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא, דאיכא לאו שבכללות דלקי עלה חדא מיהא כגון חלב שור וכשב ועז דלקי על חד מיניהו, ועל שלשתן נמי לקי חדא בלחוד לרבנן, וכן גבי מעשר דגן תירוש ויצהר, דאי הוה כתיב לא תוכל לאכלם הוה לקי חדא מיהא ואפילו למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, וכן ברחים ורכב דלקי תרתי שאין שם כולל לאיסור, דאע"ג דכתיב כי נפש הוא חובל, לא קרו ליה אינשי נפש, וכן לאו דנבלה שכולל כל נבלה לוקין עליו, וכן לאו דשרצים שכולל שרץ הארץ ושרץ המים ולקי עליה אם אכל פוטיתא או נמלה, וכן בלאו דחסימה שכולל דישת חטים ושעורין וקטנית, וטעמא דמלתא דשם נבלה אחד הוא, וכן שם שרץ ושם דישה עיקר שמן אחד הוא, ואי זה הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו אפילו אחת כגון לאו דקא אתו מיניה אסורין חלוקין וכלן נכללים בו (בשר), כגון לאו דלא תאכלו על הדם דדרשינן מיניה איסורי טובא, וכגון כל שבקדש אסור, ואביי ורבא דפליגי בנא ומבושל וזג וחרצן דרבא אמר אכל נא לוקה שתים, מבושל לוקה שתים אכל נא ומבושל לוקה שלש ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, התם היינו טעמיהו, דרבא סבר לאו דכי אם צלי אש לא הוי לאו שבכללות, דהא נא ומבושל בהדיא כתיבי, ואביי סבר דלאו שבכללות הוי, דסוף סוף נא ומבושל וצלי קדר נכללין בו, והתם בפרק כל שעה (מ' ע"א) פליגי אליבא דאביי, דאיכא דאמרי חדא מיהא לקי, פירוש אף על פי דאין לוקין עליו בהדי נא ומבושל, אם אכל נא והתרו בו משום לא תאכל כי אם צלי אש לקי, וטעמא דמילתא דלא הוי לאו שבכללות לגמרי, דהכל ענין פסח, ובזג וחרצן נמי פליגי בהנך פלוגתא, והתם נמי י"ל למ"ד דבזג וחרצן לחודיה לקי עליה חדא מיהא משום לאו דמכל אשר יצא מגפן היין, דאף על פי שהוא כולל זג וחרצן שם נזירות אחד הוא.
<h2>דף ו.</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיבה בה כקדשים. אם תאמר הא מוערפו שם נפקא, דדרשינן (כריתות ו' ע"א) שם תהיה קבורתה, יש לומר הני מילי לאחר עריפה, אבל מחיים נפקא לן מדכתיב בה כפרה כקדשים, ור' ינאי לטעמיה דאמר עגלה ערופה מחיים קדישא, דא"ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי וכו', ור' יוחנן לא סבירא ליה הא דר' ינאי, דר' יוחנן סבר דעגלה ערופה [אינה משנה], ואם נמצא הורג עד שלא נתערפה העגלה תצא ותרעה בעדר כדאיתא בפ' אותו ואת בנו (חולין פ"ב ע"א), אשתכח דלר' יוחנן לא איצטריך לן הא דקאמר רבי ינאי כפרה כתיבה בה בקדשים, דלרבי יוחנן עגלה ערופה לאחר עריפה הוא דמתסרא, ולאחר עריפה מוערפו שם נפקא, וא"ת לר' ינאי כיון דכפרה כתיבה בה כקדשים, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף עגלה ערופה תופסת את דמיה ויוצאה לחולין, י"ל הא לא כתיבה קודש, דנימא דתהוי כקודש לכל דבריה, ומשום דדמו לחדא מילתא, הוא דכתיב בה כפרה כקדשים, לאשמועינן דמחיים קדישא, ולאו לאתויי בה כל דינא דקדשים.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ס"ה ע"ב] אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. לאו בתורת עדות מהימן. דאין עד אחד מהימן אפילו באיסורין, אלא במידי דבידו לתקן כגון טבל דמהימן לומר שהוא מתוקן כיון דבידו לעשר, אלא הכא מדאישתיק אודויי מודה לדברי העד, ודוקא דשתיק, אבל אי אמר איני יודע אינו נאמן, שאין עד אחד נאמן לחייבו קרבן, והא דתנא [תונא] עד אחד אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, לאו דוקא לא אכלתי, אלא הוא הדין אי אמר איני יודע, ואי קשיא לך הא דתניא בפ' הנזקין (גיטין נ"ד ע"ב) היה עושה עמך בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, שורת הדין אינו נאמן, ואמרינן עלה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא דלא מהימן במידי דלאו בידו, י"ל התם דאמר איני יודע הכא דשתיק, אי נמי [התם] אפילו תימא (התם) נמי דשתיק, לאו אודויי קא מודה אלא משום דלא ידע הוא דשתיק וכמאן דאמר איני יודע דמי, והא דאמר אביי (לקמן ס"ו ע"א) באשתו זנתה, התם מיירי כגון דאמר לו זנתה ואתה יודע שזנתה, ועובדא דההוא סמיא מיירי כגון שהניח הנואף בביתו דרגלים לדבר שזנתה ולהכי מהימן לאביי, וצ"ע.
[קידושין נ' ע"א] היה לו לומר מזיד היה. והוה פטר נפשיה בהכי מקרבן, דלאו טענת רמאות הוא, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא כדי לפטור את עצמו מקרבן, ומגו דמהימן אלו אמר מזיד הייתי, מהמן נמי השתא דקאמר לא היה בליבי וכו'.
[קידושין נ' ע"א] לא משוי אינש נפשיה רשיעא. כדי לפטור את עצמו מקרבן ואין כאן מגו, ואי קשיא הא דתנן בכריתות (י"א ע"ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין וכו' אמרו לו מה אם רוצה לומר מזיד הייתי, ואיבעיא להו התם בכריתות אי מתקנין דיבורא ואמרינן דקאמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד, או דילמא משום מגו הוא דמהמן למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, כי אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד נמי מהמן, והיכי מספקא לן הא והא משום מגו ליכא להמניה דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא כדאמרינן הכא, י"ל התם ליכא למימר לא משוי איניש נפשיה רשיעא, דסוף סוף מחזקי ליה עלמא ברשיעא כיון דקאמרי עדים שאכל חלב, א"נ י"ל התם ספוקי מספקא לן אי מהימני ליה משום מגו, והכא דחויה בעלמא הוא דקא דחינן לומר דלעולם דברים שבלב דברים הן, ולא מהמן הכא משום מגו דלא עביד איניש למשוי נפשיה רשיעא, ולא קם ליה האי דחויא דקי"ל דברים שבלב אינן דברים, דהא ע"כ מהימן משום מגו דמצי למימר נזכרתי ואפי' [הכי] בעל הבית מעל.
<h2>דף כד:</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיבה בה כקדשים. אם תאמר הא מוערפו שם נפקא, דדרשינן (כריתות ו' ע"א) שם תהיה קבורתה, יש לומר הני מילי לאחר עריפה, אבל מחיים נפקא לן מדכתיב בה כפרה כקדשים, ור' ינאי לטעמיה דאמר עגלה ערופה מחיים קדישא, דא"ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי וכו', ור' יוחנן לא סבירא ליה הא דר' ינאי, דר' יוחנן סבר דעגלה ערופה [אינה משנה], ואם נמצא הורג עד שלא נתערפה העגלה תצא ותרעה בעדר כדאיתא בפ' אותו ואת בנו (חולין פ"ב ע"א), אשתכח דלר' יוחנן לא איצטריך לן הא דקאמר רבי ינאי כפרה כתיבה בה בקדשים, דלרבי יוחנן עגלה ערופה לאחר עריפה הוא דמתסרא, ולאחר עריפה מוערפו שם נפקא, וא"ת לר' ינאי כיון דכפרה כתיבה בה כקדשים, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף עגלה ערופה תופסת את דמיה ויוצאה לחולין, י"ל הא לא כתיבה קודש, דנימא דתהוי כקודש לכל דבריה, ומשום דדמו לחדא מילתא, הוא דכתיב בה כפרה כקדשים, לאשמועינן דמחיים קדישא, ולאו לאתויי בה כל דינא דקדשים.
<h2>דף כה.</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] ועגלה ערופה מנא לן. מהא דאמרי דבי רבי ינאי נפקא, דאמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, (ותו) [ותימה] מאי האי דמהדרינן אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי, והא כי הוה בעי תלמודא מנא לן, קרא קא מבעיא ליה, יש לומר אף על גב דקאמר עגלה ערופה מנא לן, מידע הוה ידע הא דאמרי דבי ר' ינאי, ולא היה עיקר שאלתו אלא לידע מאימתי מתסרא, והיינו דקא נסיב עלה הא דאמר ר' ינאי גבול שמעתי בה וכו'.
[קידושין נ"ז ע"א] וריש לקיש אמר משעת קיחה. גמר קיחה קיחה מעגלה ערופה, וריש לקיש לטעמיה דאמר במס' חולין (שם) דעגלה ערופה מתסרא מחיים, אבל לר' יוחנן אפילו אי הוה גמר קיחה קיחה לא מתסרי משעת קיחה, דהא [עגלה] ערופה [לדידיה] לא מתסרא אלא משעת עריפא ואילך, וקשה לי לריש לקיש גזירה שוה דקיחה קיחה (מנא) [למה] ליה, תיפוה ליה מדתנא דבי רבי ישמעאל דאמר נאמר מכשיר ומכפר בפנים וכו', ומכפר בחוץ נפקא לן מדאמרו דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, ולקמן אמרינן תנאי היא ומוקמינן לדריש לקיש כדתנא דבי ר' ישמעאל דאמר נאמרה כפרה בפנים וכו', ואפשר דהא דאמרינן דריש לקיש גמר קיחה קיחה לסימנא בעלמא הוא דנקט האי לישנא לומר דמעגלה ערופה יליף לה, אבל עקר טעמא כדתני דבי ר' ישמעאל, ממורי נר"ו, אי נמי אפשר דהא דתנא דבי ר' ישמעאל מה מכשיר וכו', אגזירה שוה דקיחה קיחה סמיך.
[קידושין נ"ז ע"א] תנאי היא דתנא דבי ר' ישמעאל וכו'. צ"ע לר' יוחנן מנא לה דצפורי מצורע אסורים בהנאה, ואית (דגרסי) [דמפרשי] מדכתיב וזה אשר לא (לא) תאכלו דמרבינן מיניה שחוטה, וכדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל וגו', ולא נהירא לי כלל דהא כיון דאיסור שחוטה מוזה אשר לא תאכלו הוא דנפקא משום דאייתר ליה וזה, דאם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לשחוטה, ודאי מעניינו יש לך ללמוד, וכי היכי דבהמה טמאה ועוף טמא באכילה אסירי ובהנאה שרי, (ו)כי מרבינן מהאי קרא שחוטה, הוה לן למימר דבאכילה אסירא בהנאה שריא, ונראה לומר דר' יוחנן נמי סבירא ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר [וכו'], תדע מדלא אקשינן הא דתנא ר' ישמעאל עליה דר' יוחנן ונאמר עלה תנאי היא, כדמקשה ומתרץ השתא לריש לקיש, והא הוה לן לאקושיי [א]דר' יוחנן תחילה, משום דאיתינא לה גבי מתני' לעיל, והא דאמרינן תנאי היא דתנא דבי ר' ישמעאל וכו', הכי קאמר למאי דסבירא ליה לריש לקיש בעלמא דעגלה ערופה אסורה מחיים, וכדאמרי נמי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, על כרחין ר' ישמעאל כריש לקיש דסבירא ליה דמחיים אסירי, מדקאמר דמכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, ומכפר בחוץ היינו עגלה ערופה מחיים לא מתסרא, וסבירא ליה דעשה בו מכשיר כמכפר לעניין איסור הנאה קאמרינן לה דעגלה ערופה לאחר עריפה אסירא בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה, והא דאיצטריך וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה, י"ל משום דאי לא גלי לן בשחוטה אסור אכילה, לא הוה עבדינן הך היקשא דמה מכשיר וכו', אבל כיון דאיגלי לן בשחוטה אסור אכילה אמרינן שהיא מכפר לגמרי דבהנאה נמי אסירא (ד"ת).
<h2>דף כח.</h2>
[קידושין י"ד ע"א] מקום שקדש הגורל. וא"ת ויהיה הגורל מקדש בשאר ימות השנה מקל וחומר, ומה במקום שלא קדש השם דכתיב (ויקרא ט"ז) (ועשה) [ועשהו], קדש הגורל, מקום שקדש השם אינו דין שיקדש הגורל, י"ל אמר קרא ועשהו לזה ולא לאחר, וכי תימא כוליה להכי הוא דאתא, י"ל מדסמיך הגורל לעשהו, שמע מינה הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.
